כולנו (טוב, רובנו…היהודים שנולדו בישראל במאה הקודמת נגיד) חונכנו על ברכי הציונות. שרנו: “אין מקום כמו ארץ-ישראל”, “לא אשתוק כי ארצי”, “כאן נולדתי”, “ארצנו הקטנטונת”, “ארץ קטנה עם שפם”, “אתה לי ארץ” וכיו”ב. אבל, כמו השירים, גם אנחנו השתנינו!
זה אמנם קצת מצער, אך בעשורים האחרונים ניצחו בישראל ובעולם השוק החופשי, יחידניות, פיתוח אישי ובהשפעת הרשתות החברתיות, גם נרקיסיזם.
בשירים כבר לא מדברים על ארצנו, אלא עלינו: “החיים זה לא קיבוץ”, “לחיות איתו לנצח”, “האהבות הראשונות שלי”, “לוותר”, “שמחות קטנות”, “תראו אותי, אני שמח סתם פתאום”…אז מה אתם אומרים?
ספרו למצפון הציוני או לאמא שזה רק זמני ועשו מעשה…