רקוויאם לשמאל הישראלי

גם אני הצבעתי לראשונה בבחירות 1992. בחירות מהפך השמאל.
הייתי בדיוק בן 18, 

כל-כך התרגשתי על העיתוי שנותן לי כבר זכות בחירה.
כל-כך התרגשתי להיות משקיף מטעם מרצ, המפלגה המאוחדת החדשה, בהתנדבות כמובן, בקלפי.
כל-כך שמחתי למצוא כמה פתקי מרצ שננעצו על הדוקרן של מחל ביד רשעים וכשהשמאל זכה, כולל 12 מנדטים של מרצ, הייתי בטוח ששני הפתקים שהצלתי הביאו את הניצחון.
לא כל-כך נעצבתי כשמרצ לא עברה הפעם את אחוז החסימה.
לא שמחתי חלילה, אני עדיין איתם, עדיין שמאל, אבל רחוק רחוק מארץ המריבה, גר על חוף גולשי-מצנח בצפון-מזרח ברזיל.

אני ויתרתי.
ויתרתי על הארץ הזו שלכם.

לא הופתעתי, כי הכתובת היתה על הקיר.
הכינו אותנו כבר כמה פעמים בקמפיין געוואלד (הצילו, ללא מכירים את המילה ביידיש) שזה יקרה.
כן נעצבתי כששמעתי את היו”ר גלאון אומרת בסרטון לתומכים, שגם אם החורף יתארך, בסופו יגיע האביב.
פתאום הבנתי על מה ולמה אומרים שהשמאל הזוי וחסר מודעות.
האביב לא יבוא!
גם ממשלת בנט-לפיד שיצאה לנו בפוקס, לא היתה ממשלת שמאל, זוכרים?
12 מנדטים מהרוב הדחוק שלה היו ימין על מלא: תקווה חדשה וימינה.

אז מאין האופטימיות הסהרורית הזו? 

והדמוגרפיה לא לטובתנו.
השמאל לא מתרבה וכן יורד מהארץ.
הימין והדתיים דווקא כן.

אומרים ששולמית אלוני זצ”ל אמרה לאחר הזכייה ב-1992 (לא מצאתי תימוכין ברשת) ש”טוב ללכת בתקווה מלהגיע”.
אני לא מסכים, לשם שינוי.

ללכת בתקווה כשאין כל פתח תקווה באופק הוא שקר עצמי. 
התקווה חסרת הסיכוי מחבלת לכם בהחלטות. מבזבזת את חייכם, היחידים כנראה, על תכניות וורודות שלעולם לא יתגשמו.
לא חבל?

מציאותי צריך להיות השמאלני, לא?
אנליטי. אצלנו המח שולט…רגע, זה הסמולני או האשכנאצי (כך קראו לי כבר בגיל 14).
כך חונכנו.
לכן וויתרתי.
אין ח’יר לשמאל בארץ ישראל! 
אין ח’יר גם לשלום…להסדר…לחיים…
זה לא רק אנחנו, כמובן, לא מאשים, או בעצם כן מאשים, את כולם. החל מהרצל.
אין ח’יר גם למדינה, לדמוקרטיה, אבל את זה נשאיר למאמר הבא.
לעולם לא ישלוט עוד השמאל בישראל (וההצהרה הזו דווקא כן מעציבה אותי).
במקום להפגין, להאמין, להילחם, חלילה גם למות או לאבד יקירים, להתאכזב כל פעם מחדש, בואו נחיה את החיים האלה.
רחוק ככל האפשר ממה שמכאיב לנו כל-כך.
במקום שבו הייאוש נעשה יותר נוח, הצרות הלאומיות לא שלנו, היומיום מאפשר לשמוח יותר, פשוט לחיות בלי שום ציפיות או תכניות או אג’נדה.

קורא לכל חבריי הפעילים להתפכח ולעשות לביתם. 
עוד לא מאוחר מדי לחיות בשביל החיים עצמם.
ובא לעצמנו גואל! (תזכרו את ציון מרחוק בחתונות)
בכל מקום בו נבחר לחיות.
אמן!

נובמבר 2022